פסק-דין בתיק ע"א 2633/02

1.         זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט א' גולדין) מיום 22.7.02 בת"א 85067/96 שהורה על פינוי וסילוק ידם של המערערים מחנות ברחוב יום-טוב 11, בשוק הכרמל, תל אביב (להלן: " חנות מס' 1") ומהחנות הצמודה אליה (להלן: " חנות מס' 2"). המערערים חוייבו גם בשכ"ט עו"ד ובהוצאות המשיבים.

2.         הרקע:

(א)        המשיבים הם הבעלים של שתי החנויות (להלן ביחד: " המושכר"). בשנת 1973 השכיר המנוח יוסף שמואלי ז"ל, בעלה של המשיבה 2 (להלן: " המשיבה"), את חנות מס' 1 לראובן כהן ז"ל (להלן: " המנוח") ולבנו עמוס כהן, המערער 1, כחנות לממכר בשר ועופות, בשכירות מוגנת. ב-1988 השכירו המשיבים למנוח ולעמוס כהן את חנות מס' 2 בשכירות מוגנת; מערער 2 הוא אחיו של מערער 1 ובנו של המנוח.

                        המנוח ועמוס כהן הם דיירים מוגנים במושכר.

 (ב)       בשנת 1996 הגישו המשיבים תביעת פינוי נגד המערערים בטענה שעומדות להם עילות הפינוי האלה:

                        (אא)      המערער והמנוח פיגרו בתשלום דמי השכירות.

(בב)      המערער 1 נטש את המושכר, רכש לעצמו חנות ברח' שנקר 45 בחולון (להלן: " החנות החדשה") והעביר את החזקה במושכר לאחיו, מערער מס' 2, ללא רשות וללא הסכמה של המשיבים.

(ג)                  המערערים הכחישו את טענות המשיבים לקיומן של עילות פינוי וטענו שהמשיבה היא שנמנעה מלקבל דמי שכירות חודשיים בשל סכומם הזעום והעדיפה לקבל אחת לתקופה סכום משמעותי יותר. המשיבה החזירה להם את ההמחאות ששלחו לה; ולכן הופקדו דמי השכירות בחשבון בנק נפרד.

עוד טענו המערערים, שאימם, ביחד עם מערער 1, המשיכה להחזיק במושכר וניהלה את העסק באמצעות מערער 2 ועובד נוסף ובשיתוף עם מערער 1 שמעולם לא נטש את המושכר, הגם שיש לו עסק נוסף המנוהל על-ידו ועל ידי רעייתו.

3.         פסק-דינו של בית משפט קמא

(א)        הוכח שמערער 2 נמצא באופן קבוע במושכר, ואילו מערער 1 אינו נמצא שם. מערער 2 הוא בעל רשיון העסק, והוא זה שמשלם את דמי השכירות, ולכן, יש לקבוע שמערער 2 אינו עובד גרידא במושכר, אלא עושה בו שימוש בלעדי, היינו, מערער 1 מסר השימוש והחזקה בחנות למערער 2. האם, לעומת זאת, אינה עובדת בעסק, ואין לה כל קשר אליו.

(ב)        משהוכח שמערער 1 מסר את השימוש במושכר למערער 2, יש לקבוע שבכך הפר את הוראת סעיף 15 להסכם השכירות מ-1988 האוסרת מסירת זכויות; לפיכך, מכוח סעיף 18 להסכם השכירות, קמה למשיבים עילת פינוי נגד המערערים.

(ג)                  באשר לעילת הפינוי בעניין אי תשלום דמי שכירות - בית משפט קמא דחה עילה זו מחמת אי הרמת נטל ההוכחה.

(ד)                בית משפט קמא המשיך ודן בעילת הפינוי בגין נטישה של המערער 1, ולאחר שמצא שנטל ההוכחה מוטל על כתפי המשיבים, קבע שהנטל הורם, מפני שהמערער 1 אינו נמצא במושכר אלא בחנות החדשה, ואין לו רצון או סיכוי ממשי לחזור.

(ה)                עתירת המערערים לפסיקת סעד מן הצדק - נדחתה הן מהטעם שעסקינן בבית עסק, להבדיל מדירת מגורים, הן מהטעם שהמערער 1 לא חזר למושכר גם לאחר הגשת התביעה.

על פסק דין זה הוגש הערעור דנן.

4.         הטענות בערעור

            טענות המערערים :

(א)        המערער 2 ממשיך את העסק של המנוח מטעם אמו, אלמנת המנוח, וגם מטעם אחיו, מערער 1. האלמנה הייתה לדיירת מוגנת מכח סעיף 23 (א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: " החוק"), והמשיכה לנהל במושכר את העסק של המנוח, באמצעות בנה, המערער 2.